פוסט מסע אל העיר האהובה עליי, דרך זכרונות העבר והלהקה היחידה שחשובה.
הקור והזרות. הטעם השונה של המים.
הריח, בעיקר הריח.
אתה יודע שהגעת למקום אחר,
בו אתה יכול ללכת לאיבוד.
לברוח טיפה מהתזכורות היומיומיות של מי אתה,
ומי אתה אמור להיות.
הפס הדק באופק, הערפל שמערבב אדמה ושמיים.
אין סוף של תמונה שמתערבבת בך.
אני חלק מהנוף ועכשיו אפשר לנוח.
<<
אני חוזרת לברלין, 6 שנים אחרי הפעם הראשונה. גם אז ברחתי, הקור עשה לי טוב ועזר לי להתנתק. השמש הקרה מבעד לעצים, שהיו כבר בסוף השלכת, הציצה והזכירה לי אותך. הקור והזרות הרחיקו אותי קצת, מה שגרם לי להתגעגע יותר.
אירופה טובה אליי בכאבי לב, היא כמו כפפה ליד כשכואב לך; קרה, אפורה, עוטפת ומטשטשת מספיק את הדמעות, אבל לא נותנת לך לברוח מעצמך.
מעמתת אותך בדיוק במידה הנכונה איפה שצריך. אי אפשר לברוח מהשמש המסנוורת, היא ישר בפנים שלך.
>>
המסע אל הלהקה שעיצבה אותי מגיל ההתבגרות היה מלווה בהמון זכרונות, וכמו המילים של רוב השירים של הקיור, הוא התפרש על פני תקופות רבות בחיים- מלפני שנולדתי בכלל לאנשים שהכרתי בטיול הגדול וחזרה אליי, להיום. זה היה מעין סגירת מעגל והנופים היוו את הרקע לכל הרגשות האמביוולנטיים שהגיעו עימו.
וכבר אתה מתחיל להיראות קצת כמו חלום רחוק..
<<
כשנגמרות המילים, המוסיקה תופסת מקום.
היא מחליפה את המילים במילים של מישהו אחר,
שהרגיש בדיוק כמוני,
באותו רגע.
לקיור התחלתי להאזין בגיל ההתבגרות, בסביבות גיל 14, ומאז רוברט סמית' שר לי על מיתרי הלב בכל הזדמנות. עברנו יחד הכל: משיברון הלב הראשון שלי בגיל 17, כש -Disintegration התנגן לו ב- CD בריפיט במשך חודש, כשאני מתחבאת מתחת לשמיכה ומתמכרת למילים, ולאט לאט מחברת חזרה את חלקי הלב השבור יחד עם 12 הטרקים המופלאים באלבום המופת הזה. ועד עכשיו, כשכל שיר בנפרד מזכיר לי תקופה ואנשים אחרים. תמהיל שמח ועצוב של חיי, בדיוק כמו הלהקה הזו, היחידה שחשובה.
אז תודה.
