אל קמינו

מסע בנבכי הנפש, למרגלות הערים. מפרול שבצפון ספרד עד לסנטיאגו. פוסט על עלייה לרגל מסוג אחר. הדרך אל עצמי, מחדש.

אל קמינו דה סנטיאגו. הדרך לסנטיאגו. מוזר שדווקא בזמן כזה,
אני מוצאת את עצמי עושה דרך של צליינים. דרך דתית במקור, על מנת
לבקש מחילה. חמלה עצמית. כמו שאיה אומרת, המתנה שלי לעצמי.

מסתבר שכל מה שהייתי צריכה היה מסע רגלי של כמעט 120 ק"מ, כדי
להבין שאני צריכה לסלוח, קודם כל, לעצמי.

לנשום אוויר כנוע. עכשיו זה קורה, זה לא במקרה. כששדה מתגלה והאור
מתבהר והשקט גובר. כמו בשיר של נרקיס. האוויר הזר והקריר של אירופה.
הנוף המתחלף, המרגש, החדש. הלב ששוב מתרחב.

עם תיק על הגב והרבה אוויר בריאות, אני מתחילה את הדרך. ואולי, כשתסתיים,
אצטרך להמשיך אותה לבד. אני מוכנה.

>>

 

הנוף הכפרי, היערות, הכנסיות והאנשים. הכל מתערבב לי עם סיפורי העבר של השביל. כאילו אני מתאחדת עם ההוויה הזו בעצמי. עם כל קילומטר שעובר, משהו בי משתחרר. יותר אוויר נכנס לריאות והגוף מתחיל להרגיש משוחרר יותר, חוזר לעצמו. כמו לומד את המקצב שלו מחדש, בסנכרון עם קצב ההליכה. אני והמצלמה, לא צריכה כלום מעבר לזה. אוויר אירופאי נקי. בכל נשיפה משחררת עוד קצת חרטות מהתקופה האחרונה ועוד אשמה עצמית, בכל שאיפה מכניסה אוויר חדש ונקי, התחלה חדשה. מוקפת בבנות המשפחה שלי, שהפכו לחברות נפש. מודה על המקום שבו אני נמצאת, בדיוק היכן שאני אמורה להיות.

משדה התעופה במדריד הגענו לפרול, עיר הנמל הצפונית ביותר שבמחוז א-קורוניה. עיר מהממת ביופיה. פרול ידועה ברחובות הקסומים שלה, מלאי הגרפיטי של אומנים מכל העולם, אשר כולם נעשו במחווה ל "לאס מנינאס" של ולאסקז, הצייר הספרדי מהמאה ה-17.

הקמינו אינגלז מתחיל בצפון מערב ספרד, בצפון מחוז א קורוניה ומסתיים בסנטיאגו דה קומפוסטלה, בירת גליסיה, שגם היא חלק ממחוז א קורוניה וגם קהילה אוטונומית בספרד, מעין "מדינה פדרלית קטנה". עם ממשלה מקומית, פרלמנט וחוקים מסויימים משלה. בגליסיה יש ארבעה מחוזות, הקמינו אינגלז עובר במחוז א-קורוניה.
המסלול שלנו באינגלז התחיל מפרול לנרון, עיר קצת גדולה ומשמעותית יותר, ונחשבת בין הגדולות בגליסיה. המסלול מרהיב; עוברים בנהרות, בין הבתים הקסומים על ההרים בעיירות הציוריות וגם בכנסיות. שם מחתימים, בין השאר, את דרכון הצליינים שקיבלנו בתחילת המסלול. לכל כנסייה, מסעדה או חנות שמחתימים בה יש חותמת משלה, יצירתית ומעניינת. בסוף המסלול, בוחנים את כל החותמות שלנו, מוודאים שהשלמנו הכל ורק אז נותנים לנו תעודה.

לנארון היפה הגענו אחרי 13 ק"מ, מה שאומר שזה הקילומטר המאה שלנו! ציון דרך שמזכיר לנו שיש לנו רק עוד 100 ק"מ עד לסנטיאגו, לקבל את תעודת הצלייניות שלנו. נארון הייתה יפהפיה, וממנה המשכנו לנאדה , עיירה קטנטונת וציורית ששוכנת על נהר ה- Xuvia.

בנאדה העברנו את הלילה השני שלנו, באייר בי אנד בי חמוד וצפוף למדי, התעוררנו מוקדם להמשיך את הדרך לעיירה פֶנה. Fene קשורה היסטורית לכלכלה ותעשיות המספנות של פרול, בה התחלנו. בדרך עצרנו בסופר האהוב, שליווה אותנו לאורך כל המסלול, הצטיידנו בהמון פירות יער, וגם עצרנו לאכול ארוחת בוקר איכותית.

מפנה המשכנו דרך קאבאנאס לעיירה פונטדואמה Pontedueme, טיפה גדולה יותר, אך היסטורית – חשובה בהרבה. העיירה היפה ממוקמת על שפך נהר Eume, בחוף האטלנטי. היא משמרת בתוכה מצודה ומבנים מימי הביניים. הקמינו עובר במרכזה, והמלון שלנו היה בסמטה מהממת במרכז העיירה, שההיסטוריה שלה ניבטת מכל עבר; הכנסיות העתיקות, המבנים השמורים.
גם סופסוף מצאנו צ'ורוס אמיתיים וכמובן את הטורטייה הקבועה שלנו.. העיירה גם נחשבת "שער הכניסה" לאחד היערות האטלנטים השמורים ביותר האירופה, הפארק הטבעי Fragas do eume, וכך הרגישה ההליכה בו. כמו תרפיה.
היפנים קוראים לזה מקלחת יער^[1][2] (ביפנית : 森林浴, 森林, שינרין יוקו), אשר נקראת גם תרפיית יער^[3], היא פעילות שמקורה ביפן ומתארת שהות מודעת ונינוחה בתוך יער או סביבה טבעית, מתוך מטרה להתחבר לסביבה, להרגיע את הנפש ולהיטען באנרגיה חיובית.

כשיוצאים מהעיירה לכיוון ההרים, הפארק עוצר נשימה. פראי ועצום. הצבע הירוק, הטבע והעוצמה שלו- מפעימה ביופיה. הפארק עצמו גובל עם Miño, עיירת חוף מהממת הנחשבת לאחד החופים הפופולריים האזור. מיניו שייכת כבר לאזור של Betanzos, אחת מבירותיה העתיקות וההיסטוריות של ממלכת גליסיה מתקופת ימי הביניים, היא ממוקמת בין שני נהרות וידועה בפסטיבלים המסורתיים שלה, כמו חג התבלינים. על הדרך כמובן מצאנו בתי קפה עם אנשים מדהימים. מעין "מלאכי השביל", מה שהופך את כל החוויה לדבר כל כך מדהים.

בהמשך עובר הקמינו במספר עיירות מקסימות אשר בתוכן מעין "פרוכיות". שהן קצת כמו כפר קטן או שכונה בתוך העיירה עצמה. הן שייכות לאותו מנהל מקומי עם הכרה רשמית אבל הן נפרדות טריטוריאלית מהעיירה עצמה. כך הייתה הדרך ל Abegondo, עיירה המשופעת ביערות, בתים יפהפיים, חוות וחיות בר. אתרים ארכיאולוגיים מתקופת הברונזה ואחוזה בארוקית מהממת, גם הם מקשטים אותה. בדרך מאבגונדו עברנו ב Mesia, שהיא פרוכיה בעצמה, וגם Ordes המהממת.

ב Ordes ישנו באייר בי אנד בי קסום ומשפחתי, זה היה ערב יום ההולדת שלי, שם חגגתי והבנות בהחלט עשו לי שמח. בורכתי בערב גשום במיוחד, שהמשיך ליום שלם למחרת, היחיד שהיה לנו בכל הטיול. גשם ברכה ביום ההולדת, כך אומרים.. אחרי תקלות טכניות בציוד שתוקנו בעזרת אנשים חביבים על הדרך ואנרגיה חיובית, הדרך הגשומה הרגישה כמו קסם. מאתגרת, אבל עוצרת נשימה. האור והיופי של הגשם בעיירות והיערות. מדהים. ובהחלט מתנה קסומה. במלון המקסים של סוף היום הזה קיבלתי במתנה חדר לעצמי, מעין מתנה מבעל הבית. זה הוסיף לקסם ולאווירה, אין ספק.

אחרי הלילה הקסום במלון הנפלא עם הנוף הנהדר, ב Oroso, שנמצאת כבר ממש צפונית מזרחית לסנטיאגו, על נהר ה Tembre, יצאנו לעוד יום מסע, הפעם במזג אוויר מושלם, לעבר הלילה האחרון שלנו לפני סוף המסלול. האיזור עדיין חקלאי ומשופע בטבע ירוק, אך הקרבה לסנטיאגו הופכת אותו ליישוב מגורים פריפריאלי. כבר מרגישים את הקרבה לעיר גדולה. אך הטיול עצמו עדיין עובר בעיירות קטנות עם כמה פרוכיות וכפרים קטנים כמו Baxoi.
הפרוכיות והעיירות לאורך כל הדרך בקמינו משופעות ומקושטות ב"הוראו" Hórreo המקסימים. ההוראו הוא מבנה מסורתי לאחסון תבואה, ומאפיין בעיקר את גליסיה וצפון פורטוגל. המטרה היא לשמור על התבואה (תירס, קטניות, וכל מזון יבש אחר) מפני לחות ומעופפים. הוא בנוי על מעין רגליים גבוהות, עם אבני מנע לשם מניעת נזקים למבנה. רובם בנויים מעצים, אך גם מאבן לעיתים. הוא בעל חריצים לאיוורור ושמירה על תבואה יבשה, כיום הוא בעיקר משמש כקישוט מסורתי תיירותי.
המקורות שלו הם מהתקופה הקלטית-רומית וימי הביניים, במאות ה- 12, ו- 15העיצוב החל להתייצב למבנה הנוכחי כיום, ובמאות ה- 16-19 המבנים כבר היו לסימן ההיכר של הכפרים בגליסיה.

בעודנו מגיעות ליום סיום המסלול בהתרגשות עצומה, כ- 8 ק"מ אחרונים, העוברים בפרוכיה הפרברית של סנטיאגו, Formaris, צפינו בשינוי הנוף העובר מהכפרי חקלאי לנוף עירוני יותר ויותר. הדרכים סלולות, האוויר שונה והבתים צפופים יותר. אנחנו מתקרבות לגאולה! סנטיאגו דה קומפוסטלה. העיר שהיא בעצם היעד המרכזי לעלייה לרגל של דרך הקמינו. הסיפור הדתי שלה הוא אחד המרכיבים המרכזיים של העיר והמרכז התיירותי שלה. וייחודי בעיקר בעולם הנצרות.
העיר נקראת על שם סנטיאגו הקדוש, אחד מ-12 השליחים של ישו. המסורת הנוצרית מספרת שגופתו הובאה לכאן, לאחר מותו בירושלים, והקבר התגלה במאה ה-9 לספירה. הקתדרלה של סנטיאגו נבנתה סביב קבר זה והפכה למוקד לעלייה לרגל.
מאות צליינים הגיעו לעיר בהליכה רגלית, על סוסים, ולעיתים אף בזחילה כדי לכפר על חטאיהם, ולבקש מחילה, בקשות, גאולות או למלא שבועות דתיים. בהגעה לעיר, צליינים רבים זוכים ל"קומפוסטלה" – קבלת סרטיפיקט, תעודה רשמית שמאשרת את הגעתם למטרת העלייה לרגל.

ההגעה לסנטיאגו הייתה מרגשת. כמויות של אנשים פתאום, אחרי כמעט עשרה ימים של טיול בטבע ומפגש עם אנשים רק לאורך המסלול, מבחר ענק של מסעדות עם אוכל מעולה מכל הסגנונות והמקומות, מוסיקה ונגנים ברחובות בין הכנסיות וקבלת התעודה הנחשקת שלנו! בהחלט הרגשנו בעננים.

לסיכום ניתן לאמר שבשבילנו זו הייתה חוויה מאוד משפחתית ומקרבת, המסלול שלא היה קשה במיוחד הקל על ההליכה, והנוף היה עוצר נשימה. סנטיאגו הייתה כמו מים צוננים ומרעננים, מלאה באוכל טוב, מוזיקה ואנשים כמונו, שכולם הגיעו למטרה משותפת. היא הייתה תחנת מעבר כיפית בדרך למדריד, משם כבר טסנו הביתה אחרי יום וחצי עירוניים ומושלמים. את הגאולה שלנו הרווחנו ביושר… עד לפעם הבאה.