פוסט על שנה ארוכה. טובה, כואבת, מפחידה ואופטימית, שמבשרת על שינויים, טובים. ברוכה הבאה 2018.
"-אני חושב שאת טועה אלכס. 
אני חושב ששרדנו בגלל שהתאהבנו.
-שם למעלה היינו רק אתה ואני,
העולם יותר גדול מזה.
והלב הוא רק שריר נכון?
-מי האדיוט שאמר את זה?.."
The mountain between us, 2017.
>>
קשה לי לסכם שנה שהייתה עמוסה בכל כך הרבה חוויות רגשיות. פחד, אהבה, אכזבה ותקווה. מעולם לא פחדתי יותר כמו בשנה האחרונה. הכל יכל להשתנות ברגע. כל מה שחשבתי שכאן ויישאר לנצח, החיים כה שבריריים שברגע אחד קטן עולמך יכול להתהפך עליך. ככה סתם. האיזון בטבע כל כך עדין ואנחנו כאן רק לרגע. זו תחושה שמעצימה הכל- את הרצון לנצל כל רגע מהחיים, לאהוב עד תום, לצרוח מאושר ולעולם לא להפסיק לחלום.
אני מתחילה את 2018 בתקווה, כי זה הטבע שלי. בתקווה לאהבה ענקית, ולעולם לא להפסיק לגדול ולצמוח. אישית ומקצועית. שכל הנהרות שעברו בחיי עד כה יהפכו לאגם גדול יפהפה. ומכיל. וגדול יותר מהחיים. כי אחרת.. מה אנחנו עושים כאן בעצם?
<<
כשאמרת מה אתה מרגיש
הטעם המוכר בפה חזר אליי.
טעם של סיגריה והחמצה.
קיוויתי שלא תוותר ושיהיה איכפת לך יותר.
הלכתי לישון עם פנים מנחמות בראש,
כי היה קשה לי להרדם.
פנים עם עיניים טובות
שמזכירות לי חלומות מהעבר ותקוות-
שפעם הבאה יהיה שונה.
רק עוד קצת.
"פחדתי ממך מאוד, כשהיינו צעירים, לפני אדי.
כשהתגנבת לתוך מיטתי.
הידיים שלך היו כמו אש.
חשבתי,
הבחור הזה לא יכול לאהוב, לא לאורך שנים.
הוא צריך יותר מדי.
ואז אדי נכנס לחיי, וחשבתי: אדי. אדי יכול לאהוב.
טעיתי בגדול".
הדרך, עונה 1.
>>
נכנסת ל-2018 עם עיניים פקוחות. להכל. לא פוחדת ולא עוצרת.
שנה טובה!
