ארבעים בויאטנם, בחמישים מ"מ

פוסט יומולדת מיוחד, על סיכום ארבעה עשורים במדינה היפה ביותר בדרום מזרח אסיה. מלוּוה בעדשת חמישים מ"מ, בחברה שהיא החיים ובהמון ציפייה.

מדינה אחת, 10 ערים, 2,757 ק"מ.
טיסת פנים אחת, רכבת לילה אחת, 2 הפלגות
ו-7 סליפרים!
בשלושה וחצי שבועות.

1000 תמונות אחרי סינון ועריכה, ונראה
שזה לא מספיק..

זה תמיד קצר מדי. רגעי, ממצה, מלא חיים ואז
כשזה נגמר – זה לא מספיק.
משאיר אותך עם טעם של עוד וטיפה החמצה.

ויאטנם, את היית הדבר האמיתי. תודה.

 

 

<<

סייגון > מוי-נה > דא-לאת > נא-טראנג > הוי-אן > סא-פה> טאם קוק > קאט-בה > האלונג ביי > האנוי

<<

הכל מרגיש שונה. דברים לא מגיעים ממקום של לחץ יותר, יש צורך גדול בהרבה לשלווה ולמקום משלי ופחות חיפושים חסרי תוחלת. השחרור והרוגע תופסים מקום- נקיון הכרחי וחשוב; מאנשים שלא עושים טוב, מבגדים לא מתאימים יותר, מאנרגיות מיותרות. מיקוד ואיזון למקום אחר.
"את יפה יותר כשנוח לך" תופס מאוד, בעיקר עכשיו. בגיל העצום הזה, שלא הייתי בטוחה איך אקבל אותו ואיך נסתדר. בלי הצורך לתרץ יותר כלום לאף אחד, בלי התפשרות על עצמי ובעיקר בלי בולשיט. כי הרי למה? החיים קצרים מדי. והאושר מגיע במקומות הכי לא צפויים ופשוטים. ברגעים הקטנים.

מנסה למצוא מילים לתאר את היופי הזה, כשגם בצילומים אני לא מצליחה להעביר כמה זה נפלא. מאחורי כל פינה ומקום במדינה המדהימה הזו יש זיכרון של זוועה ממה שהסתיים כאן ממש לא מזמן. ההבזקים והשרידים מהעבר נמצאים בכל מיני מקומות פה, דבר שמזכיר לך שהחיים כ"כ שבירים וממש לא מזמן התרחשה כאן אחת מהמלחמות הנוראיות והארוכות ביותר שהיו. ולצד זה, האנשים כאן חיים להבליט את היופי והעצמאות שנבנתה במו ידיהם בזמן כה קצר, התעלות היופי על הנורא והמכוער, הקונטרסט הזה בולט פה כל כך וגורם לך להשתהות בכוח ההישרדות והחיים שיש לאנשים הפשוטים והנהדרים האלה, שסך הכל רוצים לחיות.

מצד אחד, השדות הירוקים צהובים, שפרוסים כמו משטחי ענק רחבי ידיים ומרחיבי לב, כשמאחוריהם באופק הרים על גבי הרים שאינם נגמרים, בגווני תכלת וכחול. האנשים שמסתובבים כל כך צבעוניים ושמחים, רק מעצים את החוויה ותחושת החופש. מזג האוויר המשתנה לעיתים, ארבע פעמים ביום, לכל עונות השנה – כל כך מפעים ומשחרר בו זמנית. הכל מרגיש על רוחני ונפלא.
מצד שני, הנהרות  הענקיים והשוצפים, המפלים וקרני השמש שמחזירות אורָן מהמים. מטעי האננס הצבעוניים, שטיחי החמניות הצהובים כשמסביב חממות ענקיות של פרחים צבעוניים.
המפרצים הענקיים, עם הבתים על המים וסירות הדייגים שעוגנות ליד. הסלעים העצומים דמויי הבזלת בעלי אלפי הצורות, שמציפים את המפרץ. המערות שעם הזמן נוצרו בתחתית הסלעים, הכל מסתדר בצורה מופלאה יחד. הגשרים והרכבלים העצומים שמובילים למנזרים בקצות הרים קרים בתוך העננים. המבנים המרשימים בראש ההר, עם המדרגות התלולות והארוכות שלרגליהם פסלי דרקונים ענקיים ועתיקים כאשר מאחוריהם אגדות עתיקות יותר, ומרתקות כל כך.
התאורה משתנה כל דקה כי העננים זזים במהירות ולעיתים מכסים את השמש. הצבעים אז משתנים גם הם, ואתה מרגיש בהילוך מהיר בסרט שאתה השחקן הראשי בו.

האנשים הצבעוניים שחיים בהרים, הפשטות והרוגע. המשפחות והמסורת העתיקה של השבטים. הם חופשיים כמו שאתה בחיים לא תהיה; כלוא בחומר ובפוליטיקות שרק הורסות את הנפש. כמו ציפור בהרים שדואגת לקן ולגוזלים, ולאוכל שלעולם לא יחסר. המהות, הבראשיתיות הזו שאנו כבר שכחנו מה היא וכמה היא טובה. המרחקים העצומים, הטבע השופע והאוויר הזה. חזירים גדלים ליד תרנגולות, אפרוחים וכלבים. וכולם חופשיים ללא כלובים. העשבים שנקטפים כל יום, הירקות והאוכל הכי בסיסי שממנו עושים תרופות.

כשאני לא מצליחה לתאר במילים, אני מצלמת. רוב חיי, אני חווה את החוויות דרך הצילום, רק אחרי זה. פשוט התרגלתי לצלם כדרך להתפעם מדברים. במשך החודש האחרון, תוך עריכת התמונות, אני חווה מחדש את החוויה, שנראית לי אחרת לגמרי אחרי שצילמתי. זה לא מפסיק להדהים אותי והטיול הזה לימד אותי שגם כדאי לעצור ולהסתכל כדי להישאר ברגע. להטמיע ולנשום את האווירה והמקום.

אני אסירת תודה על חוויה מרגשת ועל חושית. ויאטנם את כל כך יפה. אני עוד אשוב.