פרנקפורט פינת יהודה מכבי

פוסט חדש שמוכיח לי, שוב, שלעלות על טיסה למקום שהטמפרטורה בו היא מעלה אחת, זה התרופה לכל דבר.

אני זוכרת את ההרגשה, במעורפל.
זה כל מה שלא קורה כאן עכשיו. כך זה כשלא מאוהבים,
זו סתם קרבה, צורך.
הסתכלתי מלמעלה על העיר החולפת, בלילה.
האורות הרחוקים הזכירו לי סיפורי אגדות,
ולרגע דמיינתי שאני יכולה להיות כל מה שאני רוצה עכשיו.
ובעצם, למה לא?…

 

<<

ההחלטה לקום ולנסוע קרתה בפחות מיממה. צורך לברוח, הוא כנראה, טבוע לנו בגוף, בהוויה. אני אוהבת את אירופה בחורף, זה כבר ידוע. הקור מנתק אותי ומאזן אותי מבפנים. קור אמיתי, אבל. כזה שחודר לעצמות, ומזכיר לי, מעורר אותי.

איך תמיד כשאני מתרחקת, אני מתקרבת לעצמי
איך תמיד הכל מתבהר כשאני כבר לא לידי.
איך אתה מתרחק עם הרכבת, אני משאירה מאחור.
הכל מתחזק כשאני רחוקה.
מהעיר
ממך
ממני.
איך ההבנה שאני כבר גדולה ואולי לא אקבל מה שאני רוצה
מתבהרת כשאני מתרחקת.
איך אני מקבלת את זה שהחיים שלי הם לא אמיתיים, שם.
לא מתקרבים.

 

פרנקפורט עושה עבודה טובה. באור האהוב עליי, בקור, במרחק, במיקוד הזה של לחרוש עיר קטנה ולמצוא בה הכל לסופש ארוך. אוכל, שווקים, מוזיאונים ובגדים. הכל מתומצת ונקודתי. מספיק בדיוק לארבעה ימים של טעימה מהכל. טיסה קצרה למקום רחוק שיש בו הכל. בעיקר כל מה שצריך ואין בבית.

שכבות על גבי שכבות.
שכבות נפשיות, של מחשבות. על החיים. על עשייה, על המקום שלנו פה. אנחנו קשקוש בחול, וזה רק ברור יותר משנה לשנה.
שכבות של בגדים. שככל שנערמות על גופינו, יש לנו הצורך להשיל ולחשוף.
להוכיח שאני כאן, אני עושה, אני קיים. חשיפה והסתרה.

גתה, שנולד בפרנקפורט, כתב ב "ייסורי ורתר הצעיר" (1774):

"אמנם כן, רק נודד אני, רק הלך על פני האדמה! ואתם, כלום הנכם יותר מזה?"

עד הבריחה הבאה. חורף אל תלך.

תגובות פייסבוק

תגובות פייסבוק

תגובות

Related Posts

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Latest Stories

Search stories by typing keyword and hit enter to begin searching.