הפרצופים מטושטשים. הזכרונות מעורפלים.
אני לא כל כך זוכרת איך הגעתי לכאן..
אבל זה מרגיש לי כמו בית.
אני נותנת לתחושה לחלחל. לאט לאט
זה חודר לדם – כמו דבר מובן מאליו,
שתמיד היה שייך.
לכאן, אליי.
תמיד ראיתי אותם, את הפסים. בהתחלה בבניינים, בתים, עמודי חשמל- קווים ישרים בכל מקום. מעין אובססיה. תמיד היה חשוב שאם יש קווים או פסים, אז שיהיו ישרים. אחרת משהו בלתי נתפס, לא נכון. אחר כך בצילום, צלמים אחרים שפיתחתי אהבה כלפיהם רק בזכות יכולת היישור שלהם עד לדקויות של הפרטים הכי קטנים. כמו בצילום של לואיס באלץ למעלה.
זה המשיך ללוות אותי בצילום, ארכיטקטורה, באור וצל, השתקפויות ואחיזות עיניים אחרות.
זה הגיע לאופנה והתחיל להעלות שאלות. למרכז הבמה זה חזר בכוח לפני כמה שנים בעיצובים לכל הרשתות והמעצבים הנחשבים, ולקח לי רגע להבין ממתי זה קיים.
חולצת "פסי הברטון" כפי שאנו מכירים אותה כיום, קמה לתחייה מיד אחרי ה-27 למרץ 1858 בצרפת. אז הציגו לראשונה בחיל הים הצרפתי את עיצוב חולצת הפסים הלבנה הסרוגה שהייתה מעין תלבושת אחידה לכל ימאי הצי הצרפתים בבריטאני. העיצוב המקורי הכיל 21 פסים, כל פס מסמל ניצחון של נפוליאון. מאז הכל היסטוריה..
אני לובשת מכנסיים של זארה, נועלת שני בר ותיק של קלואה.
ועוד מגוון מפוספסים אהובים וגם צילומים שלי מכאן.
וכמובן איך אפשר בלי ה-White Stripes….
אל תפספסו את הפוסט הבא 🙂
