החיים הם רכבת הרים

שנה וחצי של טלטלות נפשיות. של שתי פרידות ואהבה. פוסט מתמודד ולא אסקפיסטי בכלל על תקופה של שנה וחצי שנראית כמו נצח.

שנה וחצי שמזכירות לי כל רגע שהחיים כל כך לא צפויים,
ואין שום דרך להתכונן למה שהם מביאים ומה מחכה לנו מעבר לפינה.

שנה וחצי שאתה לא פה אבא. הזמן מתעתע כל כך, שלעיתים
זה מרגיש כמו יומיים ולעיתים כמו שנים ארוכות, אפילו חיים אחרים.
הזכרונות קיימים מחוץ לזמן, אין להם התחלה או סוף.

אחרי שהלכתָ לא חשבתי שיוכל לכאוב לי.
ממשהו אחר. חשבתי שאולי אני חסינת כאב כבר,
כי עברתי את הגרוע מכל והלב שלי שבור ממילא.
אבל מסתבר שללב יש חדר לכל כאב. לכל סוג של אהבה.
השנה וחצי האלה לימדו אותי שבכי זה חלק מהחיים,
ולעיתים היה נדמה כי העצב יכתיב מחדש את חיי על פניי.
אולי ההרגשה היא פנימית, אבל באמת הרגיש כאילו
משהו השתנה אצלי גם חיצונית כשהסתכלתי במראה.
כאילו התרחקתי שנות אור מעצמי. מעין פאזל שמישהו מנסה
להרכיב עם המון חלקים לא תואמים מפאזלים אחרים.

<<

 

"ואחר כך התחבקנו שלושתנו באמצע הפרדס. חיבוק מגושם כזה, כי איך אפשר להתחבק בשלישייה. וחשבתי, היׂה הייתה משפחה ואיננה עוד מה שהייתה, אלא משהו אחר."

אשכול נבו, גבר נכנס בפרדס.

שנה וחצי של שתי פרידות ואהבה. אחרי שהלכתָ חשבתי שמצאתי אותה. הלב שלי נפתח שוב, לא האמנתי שזה יקרה ככה וזה קרה. לפעמים כל כך רוצים משהו שלא מבחינים מה יש לנו באמת מול העיניים. מתאהבים בפוטנציאל, במה יכול להיות. ולא תמיד במציאות. התעלמתי מכל הדגלים האדומים שלי. ככל שמתבגרים נדמה שמתרגלים כבר לפרידות מאנשים שנכנסו לחיינו, אבל האמת היא שזה הולך ונעשה קשה. הטראומות מצטברות והכאב נשאר איתנו תמיד, במקום מסויים.
כל פעם כשאתה מתבדה מחדש אתה סוחב איתך עוד פצע. ובסוף הם נערמים, הפצעים. זה הופך לצלקת גדולה וכך אתה מגיע לאהבה חדשה. מוכה וחבול, אבל נחוש ואופטימי. שאולי הפעם. כי ככל שמתבגרים מנסים קצת יותר. אתה נותן מעצמך קצת יותר, כי אם זה מתאים המאמץ משתלם בסוף.

הכל נשמע לי מזוייף עכשיו. כל מה שחוויתי נראה כמו תעתוע של מילים. מערבולת אחת גדולה של מילים לא אמיתיות. המכתבים, ההודעות. מילים ללא משמעות או אחריות. פוחדת שלא אוכל עוד להאמין למילים, ואיך אוכל? אני אדם של מילים, ולרגע איבדתי אמון בהן. הן באות בקלות, ללא לקיחת אחריות. מילים הן לא מעשים. נדמה שרק בשבילי הן היו משמעותיות, רק לי הייתה בהן כוונה. לא כולם זהירים עם מילים, לחלקם זה לא עולה אז השימוש בהן קל. לא כך זה אצלי.
מצד שני אני גם מבינה עכשיו שיש אנשים שקשה להם לשחרר ככל שמתבגרים. קשה ומפחיד. לשחרר ולהתמסר כולך לפתע לבן אדם אחר, שאיתו ולמענו תקדיש את חייך.

אומרים ששיעור טוב ניכר בכך שהוא מעיר בך את התחושה שבעצם, תמיד ידעת את זה. אני חושבת שכל כך רציתי שזה יצליח, שלא רציתי לראות דברים שידעתי שקיימים, התעלמתי. כי מאוד רציתי להאמין שזה אמיתי.

>>
בכל פעם שאני מגיעה לתל אביב בתקופה האחרונה, הרעש בחוץ משקיט לי את הראש והמחשבות, ושוב יש שקט והשלווה חוזרת. אני קטנה מול הבניינים הגבוהים שמחבקים אותי. מגינים עליי ומנחמים. פתאום הבית והשקט הוא האוייב ושאון העיר מוריד לי את ווליום המחשבות והרוגע חוזר. יש לתל אביב יכולת לרפא אותי בתקופות הכי קשות שלי. היא קבוצת התמיכה שלי. חלק גדול מהלב שלי שם, הזכרונות והנחמה.
אחרי הכל חזרתי למקום המוכר עם א'. המקום שתמיד מנחם איפה שצריך, מעין פלסטר זמני ללב ולגוף. מקום שאני מקבלת בדיוק מה שאני זקוקה לו ונותנת כמה שאני יכולה. לא מצופה ממני לתת מעבר, לא נפשית ולא פיזית. א' שאומר תמיד ששרדנו את מבחן הזמן.. וזה בדיוק המקום כרגע. במידה מסויימת חזרתי אחורה כדי להתקדם קדימה. להתחזק במקום מוכר ולהמשיך הלאה. להתמודד אבל לתת לעצמי לשחרר וגם קצת הפסקה. לשקם את עצמי ולחזור להינות מהלבד, ולהאמין. שאני יכולה הכל גם לבד. להחזיק חזק ולהתקדם בדרך שתכננתי לי. עם כוח שטמון בי ואני יודעת שהוא שם.
המקום הנמוך הזה שהגעתי אליו רק דחף אותי קדימה. אחרי נתינה ומאמץ נפשי כל כך גדול יש התרוקנות לפתע, חוסר אונים. במידה מסויימת, אחרי כמה חודשים אני כבר יכולה לראות את הטוב שיצא מכל המצב הזה שהיה, המקום העצמאי והכוח שהחזרתי לעצמי. הרגשת השליטה שוב בחיים שלי, התחושה שאני מסוגלת לעשות הכל, גם לבד. מבחירה שלמה יותר, עם הרבה פחות פחדים ותלות. להמשיך לפרק הבא בחיי בתחושה שאני מכוונת לאהבה. אחרת, לא כמו שדמיינתי, אבל שלי.

למזלי, ובסופו של דבר, המצלמה והמילים מלוות אותי. בכל התהליך, בריפוי ובהשלמה.
הן מחזקות אותי ומשקפות לי את הדרך שבה אני הולכת ולאן אני רוצה להגיע.