פוסט יומולדת בלונדון אהובתי. סגירת מעגל בעיר בה השארתי חלק גדול מהלב שלי לפני 11 שנה.
"ניסיתי, באמת שניסיתי להתחתן ושתהיה לי מיטת קינג סייז
ומגבות בגימור מוזהב וכלי כסף לתריסר מוזמנים.
ניסיתי במשך שנים, ועם מה נשארתי?
עם המיטה הישנה שלקחתי איתי מבית הורי, מגבות עם חורים,
כי בחורות רווקות קונות חולצות במקום מגבות, וארבעה מזלגות-
שלושה שלקחתי מאמא שלי, ואחד שגנבתי מסארדי'ס".
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק/ גייל פארנס, תרגום: שלי גרוס.
<<
במטוס אני תוהה מה יכל להיות אילו הייתי עושה הכל אחרת ונשארת פה לפני 11 שנה. כרגע הכל נראה כמו חלום, חיים של מישהו אחר שחָי אז, במקומי.
ביום ההולדת השנה אני חוזרת ללונדון, ששברה לי את הלב והשארתי בה חלק גדול ממנו. מאז לא התראינו, ואני חוזרת לסגור מעגל. דיוויד בואי אמר פעם: "כל מה שחווית בחיים הופך אותך לאדם שאתה היום". לקח לי 11 שנה לאזור אומץ ולחזור, לראות מה השתנה. אצלה, אצלי. אני מסתובבת ברחובות ומצפה לראות פרצופים ישנים, כמו שנראו אז, כאילו הזמן קפא. אבל אני שונה, העיר שונה והמחשבות כאילו קפאו. הזמן נדמה כעצר מלכת ברחובות. הנוסטלגיה נשארה, אבל לונדון הפכה מעיר בשחור-לבן לעיר צבעונית, אפילו באפרוריות המוכרת שלה. חזרה להיות עיר רומנטית ובלתי נשכחת.
השארתי את העבר מאחור וראיתי עיר אחרת; מלאה במוזיקה, אוכל מדהים וחוויות בלתי נשכחות. אז תודה לונדון, שהחזרת לי את האמון באהבה וסגרת לי מעגל.
מוריסי אמר בצדק: I went to London and died.
"אני לא יודע מה זה להיות מאושר..
לא. אני מכיר רגעים של שמחה, אל תתבלבל.
והטריק הוא לזהות אותם בזמן שהם קורים, לא בדיעבד."
רון. עונה 2.
הגעתי ללונדון כאילו מעולם לא גרתי פה. תיירת. הכל השתנה, חוץ מהרחובות והרכבת התחתית, שהייתה מוכרת עד כאב. הכל נראה לי חדש, בעיניים חדשות. אני השתניתי ויחד איתי כל זווית הראיה שלי. זה מדהים עד כמה אתה לא מודע לשינויים בעצמך עד שיש לך נקודה להשוואה 11 שנים מאוחר יותר. הייתי בטוחה שאחזור ואראה הכל בעיניים של ילדה בת 27. זה לא קרה לשמחתי.
גרתי הפעם באיזור נוטינג היל, במלון ממש חמוד, ובגלל שהיה זמן מאוד קצוב לכל הטיול הזה- הוא תוכנן לפרטים ובקפידה, כולל כמה מסעות נוסטלגיים כמובן, איך אפשר אחרת? זו עדיין אני.
לא אכביר במילים על האוכל המדהים; המסעדות ההודיות, הצרפתיות, רשתות ההמבורגרים הכי משוגעות שראיתי.. וכמובן- איזור השופינג הממכר של אוקספורד- סוהו- ריג'נט סטריט, שכמעט עברתי לגור שם.
כל זה היה בונוס לסיבה העיקרית שהגענו הפעם: לראות את אחת הלהקות האהובות עליי ועוד כמה בפסטיבל המוזיקה של אול פוינטס איסט, שהתקיים בפארק ויקטוריה, שגם הוא היה חדש לי. חוויה מדהימה ויוצאת דופן באיזור הכי פסטורלי במרכז לונדון.
מבירור מוקדם גם הסתבר שיש שתי תערוכות של צלמים אהובים עליי מאוד בשתי גלריות בעיר. מומלץ מאוד למי שמגיע בקרוב.
נותר לי בדיוק זמן לבקר במקום בו מכינים את הסקונס הטובים בעיר, שהיה נראה כמו טירה מהאגדות, ולצלם את העיר המופלאה הזו כל הדרך אל ביתי הישן בצפון לונדון, שבהחלט עורר זכרונות טובים ומתוקים, והרבה רגשות מעורבים.
אפשר לסיכום לאמר שהתאהבתי חזרה בעיר ששברה לי את הלב. תודה לונדון, כמובן שאשוב. אולי אפילו בקרוב.
בליווי פסקול הטיול וחלק ניכר מחיי, חוויה בלתי נשכחת-
קצת מוזר שנראה כאילו אני כתבתי את השיר הזה.. הדמיון בין המילים והחיים