מודָה אֲנִי

פוסט על שנה שהייתי מעדיפה לשכוח. לוקחת את הדברים הטובים שלמדתי ממנה על עצמי ובכלל, על החיים, וממשיכה הלאה בכל הכוח.

"אני מודָה", סיפרתי לאילן, "כל בוקר כשאני קמה. מרגישה שניצלתי, ובזמן".
"אני רוצה לעשות לך תיקון", הוא אמר כשותף לתחושותיי,
"נכתוב את זה על קלף. באותו מקום שכתבת משהו אחר למישהו שלא הגיע לו".

<<

 

יֵצֶר הָרַע

כינוי לכוחות הפועלים בתוך האדם המביאים אותו לידי חטאים ועברות.
וכן ”…כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו…“ (בראשית ח, פסוק כא).

קראתי באיזה מקום שצירופי מקרים בחיים הם בעצם זימונים של התת מודע.
תוהה לעצמי מה עשיתי כל כך נורא שזימנתי לי רוע שכמוך.
זה מתעתע בי שוב ושוב. לא יודעת איפה הזיכרון שלי נגמר ואיפה השקרים שלך התחילו.
מנסה להאחז במשהו אמיתי, אבל אז אני מרגישה שכל מה שאני זוכרת כנראה בכלל
לא נכון, כי שיקרת. תמיד שיקרת ואפילו מה שהרגשתי לא רלוונטי בגלל השקרים שלך.

>>

שברירי חלומות, שחזורים על גבי שחזורים של מקטעי חיים מהשנה החולפת. זכרון שמתערבב עם מציאות. ואולי זה היה רק חלום רע.

"מה עשית שם?", יוסי שאל אותי. לא ידעתי מה לענות. עד עכשיו אני לא בטוחה. "מזל גדול שלא נשארת, תגידי תודה. תודה שגילית כל מה שגילית. תגידי תודה שבאתַ ובעיקר תודה שהלכתַ. אין מה ללמוד, פשוט להמשיך הלאה. כי אם היית נשארת זה היה פשוט נורא. נורא ברמה של מחלה".
שנה קשה ורעה. סיוט גורר סיוט. המצב הלאומי בחוץ, המצב האישי בפנים. שנה שהייתי רוצה לשכוח, אבל אני בוחרת להתחזק מזה. שנה של קשר נרקיסיסטי ורעיל. מתעלל רגשית, מקטין ומנסה להפיל ולשבור. אבל אני לא נשברת מכלום, כלום לא יפיל אותי. נפלתַ על הבחורה הלא נכונה.

כל הזכרונות שלי לא במקום. כשהיה לנו טוב, היו שם עוד בחורות. כשהיה לנו רע, היו שם עוד בחורות. ומי יודע כמה.. איזה סיכוי היה לנו בכלל? מנסה למקם את הזכרונות מהזמנים הטובים אבל לא מצליחה לחבר דברים. זה כמו פאזל שחיברו אותו, אבל התמונה הסופית יוצאת מעוותת. החלקים במקומם אבל הכל לא ברור. התמונה הסופית שלי לא תואמת את שלך. בפאזל שלי יש משהו, בשלך משהו אחר לגמרי. איך זה יכול להיות? כל השנה הזו מרגישה כמו זיכרון של מישהו אחר, לא מה שאני חוויתי. מנסה לחשוב מה חשבתי לעצמי כל השנה הזו, מה עבר לי בראש. אולי המקריות בה נפגשנו שוב אחרי 17 שנה, גרמה לי להאמין שיש מפגשים שהם מדוייקים מדי בשביל להיות סתם צירוף מקרים. שבגלל שאתה מכיר אותי מפעם, תכבד את הזיכרון ותתייחס אליי אחרת, בכבוד. ביראה מסויימת. אבל מה ידעתי.. אני חיה על ערכים אחרים. אתה חי על כלום. פתולוגיה של חתול רחוב והרס עצמי.

זה שעבדת עליי במשך שנה, לא הופך את מה שהרגשתי ללא אמיתי. זה רק הופך אותך לשקרן.

מעולם לא אהבתַ, לא שיש לך את היכולת. חיפשת ביטחון בבחורות אחרות, רשת בטחון. אספקה. במקום להיות כנה, לקום וללכת לפני שיש לך מיטה אחרת לקפוץ אליה. זה היה אגרוף בבטן. אבל זה שלך, לא שלי. אני שלמה עם עצמי, הלב שלי במקום הנכון. בזמן שאני מוכנה למשהו אמיתי וכנה שאפשר לסמוך עליו, אתה ניצלת את כל זה ובגדת. חיפשת כל הזמן. לא שלא שמתי לב, אבל דאגת לטשטש את זה מצויין. מקצוען. שקרן במשרה מלאה. אז תודה. שיצאת לי מהחיים. תודה שלא נרדמתי על המשמרת ונתקעתי איתך עוד כמה שנים. תודה על תחושות הבטן. והגוף שלי, שזיהה מה שהמוח מיאן להאמין בו כל הזמן, וידע כמה שאתה לא אמין.
האדם היחיד שהיה אמור להיות המקום הבטוח והמוגן שלי. מסתבר שיותר מהכל, ממנו הייתי צריכה להיזהר. תודה שעפת לי מהחיים, כי להישאר איתך היה נורא. נורא ברמה של מחלה. אתה אפילו לא שיעור, סתם מעידה.

מתוך הלוטוס הלבן, עונה 3.

"את יודעת שהכל הולך ממש להשתפר בקרוב?" אמרה זוהרה, "גם לי וגם לך, לכולם למעשה".
"כלום לא משתפר אף פעם", אמרה אנה, "זה סתם משהו שגדולים אומרים כדי שתפסיקי לבכות".
"לא, לא", אמרה זוהרה, "הפעם באמת, מחרתיים מרקורי נכנס להתקדמות".
"שקרנית", צחקקה הילדה, "אין דבר כזה".
"בטח שיש, מרקורי בהתקדמות, לא שמעת על זה?"
"שמעתי על מרקורי בנסיגה", אמרה הילדה.
"אז אם יש מרקורי בנסיגה, ברור שיש גם מרקורי בהתקדמות, נכון?"
"הגיוני", אמרה אנה בכובד ראש.
"בהחלט. וגם כל פעם שהלכת ברחוב והשמיים היו יפים, או נתקלת בפרח משונה, או סתם עצרת לשניה ואמרת לעצמך לזכור רגע ספציפי כי הרגשת שהוא חשוב. או כשהייתה לך תחושה חזקה של אמונה בעצמך, או בעולם, ואיזו ידיעה פנימית שהכל יהיה ממש בסדר – בכל פעם כזו מרקורי היה בהתקדמות. כאילו, לא בהכרח, אבל בסבירות גבוהה. זאת תקופה של אופטימיות ושל אומץ, המזל מסתובב, כל החיים יכולים להשתנות".
"כל החיים", מלמלה אנה, עיניה פעורות.
"כל החיים," חזרה זוהרה כמו גורו עם מאמינה אחת, "הכל יכול להשתנות".

According to Alex’s mother, there’s one surefire way to test that last one if you’re currently in a relationship, and that’s to ask yourself the following four questions

?Is he kind"
?Can I tell him everything in my heart
?Does he help me become the best version of myself
"?Can I imagine him as the father of my children

The life list, 2025

"את יודעת, יש משהו ששמור אצלי רק לאנשים שאני אוהבת", אמרה ליה,
"שאני רואה אותם כמו ילדים. אני מצליחה לראות בהם את הילדים שהם היו".

"העניין הוא שאתן לא יכולות לסבך הכל כמו איזה שתי ילדות קטנות. אני מבינה שנעלבתן, ונבהלתן והתרחקתן. אבל די. לא מוותרים על אהבה, תלמדו ממני. אהבה לוקחים. מרימים את הדבר הזה מהרצפה, לא משנה כמה הוא עלוב או לא הגיוני, ומכניסים לכיס. את לא מוצאת אהבה ומתנהגת כאילו זה איזה דבר קטן שתאספי מתישהו, בהזדמנות. בסוף עונה או כשתהיי בסביבה. זאת לא חבילה מהדואר שאת לא זוכרת מה יש בה. זה לא יומיומי. זאת ציפור שמחכים לה עם משקפות כל הסתיו או מפלצת באגם בסקוטלנד, זה משהו שכולם מחפשים. זה האורות הירוקים האלה באלסקה. אנשים חוצים יבשות, אתן מבינות אותי? אהבה זה מיוחד.
אם יש אהבה, לוקחים".

איפה את בקיץ/ נטע חוטר.

השורה התחתונה היא שהסוף הוא טוב. כי אני חזקה, ולקח לי שנייה לזכור את זה. חזקה ועצמאית, ולא צריכה שאף אחד יושיע אותי. גיליתי כל מה שאני צריכה בעזרת האינטואיציה שלי וכלום לא באמת ישבור אותי. ועוד יותר מזה- אני מודה על מה שגיליתי בכל ליבי. ויפה שעה אחת קודם.

Be not so fearful, be not so pale
Someone watches you, you will not leave the rails
Be not so fearful, be not so pale
Be not so fearful, be not so pale

Be not so sorry for what you've done
You must forget them now, it's done
And when you wake up you will find you can run
Be not so sorry for what you've done