בין מלחמה לתקווה, בין זוגיות לפרידה, בין תותחים לשקט, בין הארץ לסין. פוסט על שנה מטלטלת מלאה בפחד, אהבה, חרדות ועצב. תהומות של עצב.
כיס אוויר (באנגלית Clear air turbulence) 
הוא הכינוי שניתן לתופעה של מערבולות ושינויי לחץ נסתרים באוויר,
שעלולים לגרום לטלטלות לא נעימות במהלך טיסה ואף לנזק
למטוס או לתכולתו.
<<
בין גווני האפור, מנסה למצוא קצת צבע. שיטוטים בלתי נגמרים בטבע, המזור היחיד לנפש שלי כרגע.
התחושות קשות והצלילים בחודשים האחרונים מלווים את התחושה הזו כמו פסקול מונוכרומטי ורועם.
יציאות התותחים, היירוטים. בין שחור ללבן, בין מתח לשלווה. בין מלחמה לתקווה. הכל נראה נטוש, מוזנח.
כאילו לא גרים בארץ הזו יותר.
הצבעים נראים דהויים והתחושה היא כמו המון גוונים מאותו הצבע.
השמש ממשיכה לזרוח אבל השמיים נראים כאילו עוברים צונאמי. כיסי אוויר בגוף, בנפש.
ענני תעתוע, שקט שרק מחכה להיות מופרע על ידי רעש מחריד אוזניים ונפש, וענני עשן. כל כך הרבה עשן.
>>
גיל 45.
ככל שאני מתבגרת והזמן עובר, אני מרגישה שאני מבינה פחות ופחות. מוזר. חשבתי שעם הגיל והנסיון החיים יתבהרו. מסתבר שלהיפך. בין כל התופת שהמדינה עוברת לשינויים שאני חווה בחיים הפרטיים שלי, תחושת התלישות גדלה וכך גם חוסר הוודאות.
הפרופורציות משתנות והחיים מקבלים זווית אחרת; אולי מפוכחת יותר, אולי מפחידה יותר. המניעים אחרים והמטרות משתנות. הצורך לשרוד הוא גדול יותר, ואתה רק מקווה שאתה פועל ממקום טוב יותר בבטן. מהאינטואיציה. בכל פעם שאני בספקות מהחיים ומההחלטות שלי, אני מנסה לחזור לילדה הקטנה שבי. מסתכלת עליה מהצד ומנסה להבין אם טוב לה מההחלטות של עצמי הגדולה. אם לזה ציפתה וייחלה.
"כדי להשיג משהו את צריכה לאבד אותו,
ומה שאת לא יודעת הוא הדבר היחיד שאת יודעת,
ורכושך היחיד הוא מה שאינו שלך,
ואיפה שהנך הוא איפה שאינך".
בבוקר כבר הבנתי שזה לעולם לא יחזור להיות אותו הדבר. האהבה, אני מתכוונת. בוקר יום ההולדת שלי והרסתי. הרסתי הכל. אתמול הוא אמר את זה המון פעמים אבל רק בבוקר חלחל לי כמה שזה נכון. ובכיתי. על מה שעשיתי, ועל מה שיכול היה להיות אם לא הייתי מטומטמת.
זה סנריו ידוע ומוכר. קארי ואיידן, רוס ורייצ'ל. תחושת הבגידה לא עוזבת אותך לעולם. אף פעם לא חשבתי שאוכל לפגוע ככה במישהו בלי לעשות שום פעולה שהיא עצם הבגידה. אבל מסתבר שאפשר וזה כואב. לא בטוחה שאני הייתי סולחת אם המצב היה הפוך. אני מבינה אותו. הלוואי שיכל להוציא עליי את כל העצבים והיינו גומרים עם זה. אבל זה לא כזה פשוט, אני גם רואה שהוא משתדל, אבל בתוכי יודעת שזה לעולם לא יחזור להיות מה שהיה. האהבה שלו נעלמה.
הוא רואה אותי אחרת. וזה שובר לי את הלב, יותר מהכל.
לא לקבל את האהבה שלו ולראות אותו הופך לאפתי זה הנורא מכל. אבל מגיע לי. למעשים, או לחוסר מעשים במקרה הזה, יש השלכות.
אני מסתכלת מהחלון המפואר בחדר שהוא הזמין לנו ליומולדת שלי, על כל העיר המטורפת הזו מקומה 23, וחושבת: איזה בזבוז. אני בסין! בפאקינג סין ביום ההולדת ה-45 שלי. איך אפשר בכלל להפוך ללימונדה מה שקורה כאן? איך אפשר לתקן.
אני אבין אם הוא לא ירצה לראות אותי יותר לעולם, גם אני לא הייתי רוצה לראות אותי. הכל זה טיימינג ומזל בחיים. מהשני כנראה יש לי פחות.
אומרים שזוגיות זה מאבק, אז תבחר טוב טוב את מי שאתה בוחר להיאבק יחד איתו במסע הזה. השבועיים האחרונים לימדו אותי שכלום לא מגיע בקלות, והמשפט What goes around comes around מקבל משמעויות חדשות פתאום. לפעמים אני לא מבינה למה הכל צריך להיות כ"כ קשה, ואם זה באמת אמור להיות ככה, אז האם השאלה אם אנחנו נמצאים עם האדם הנכון לנו רלוונטית בכלל? האם אהבה כל כך גדולה לא אמורה להספיק?
הילדה הקטנה שנטשה אותי חזרה, היא דואגת. יכולה להרגיש אותה. היא באה להחזיק לי את היד ולהרגיע אותי שהכל יהיה בסדר. שעוד נכונו לנו אושר ושלוות נפש בעתיד. אני בוכה, והיא מרגיעה אותי. מזכירה לי להחזיק מעמד, שאני עוד אצא מזה ובסוף יהיה לנו טוב. אני לא תמיד מאמינה לה, אבל שבור לי הלב ממה שאני מעבירה אותה לפעמים. המעבר החד בין אושר עצום ואהבה גדולה כל כך ואופטימיות, לבין ימים ארוכים של חוסר שינה, בכי וחרדות. לופ אינסופי של מריבות וויכוחים, גלגל ענק של חוסר אמון, שמרגיש כמו רכבת ההרים הגבוהה ביותר שטיפסתי אליה. לפעמים היא עוצרת בנקודה הגבוהה ביותר ומרגיש כאילו לא נרד משם לעולם. כולם עוברים את זה או רק אנחנו?
הגוף בטיסה. השנייה ביממה האחרונה. טיסה של תשע שעות אחרי הפסקה של חמש שעות, כשלפני זה טיסה נוספת של שלוש וחצי שעות. הוא מותש, הגוף. נמאס לי לטוס. לארוז. לסחוב. רוצה כבר לשבת, לנוח ולהרגיש שאני לא ממהרת לשום מקום. חשבתי שהלב עם הגוף, אבל הוא בבית. מחפש יציבות וקרקע. מבקש לעצמו שלוות נפש ולהרגיש טיפה פחות אשם כל הזמן. אהוב ועטוף. אבל זה לא שם. הוא סובל. הנפש המטולטלת מעבירה אותו ייסורים, וכך הם במערכת יחסי גומלין ומזינים זה את זה. אני מצטערת לב שלי, בא לי להגיד לו ולחבק אותו. להבטיח שאשתדל להתנהג אליו יותר טוב, אבל אני מנסה. שיבין. הייתה לי מין תקווה כזו הפעם, בטוחה שגם לו. לאט לאט יתברר שזה לא שם, לא מה שייחל לו. אני מצטערת על זה. על כל המכות והנסיונות שאני מעבירה אותו. נותר לי רק לקוות שיסלח לי ובפעם הבאה יזכה לקצת יותר נחת. שקט, בפנים ובחוץ. הרי זה מה שכולם מחפשים, לא?
אני מסתכלת עליך עכשיו ותוהה. כמה מזה יישאר איתי, איזה שבריר זיכרון בדיוק. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר בברלין, ארוחה שאמורה להיות האחרונה שלנו יחד. אבל איתנו אי אפשר לדעת. כבר איימנו שאנחנו הולכים יותר מדי פעמים מכדי לספור. מנסה לצייר בראש את המבט שלך, שייחרט לי במוח. כדי שכשאזכר כמה חודשים אחרי איך היית, אראה בדיוק את זה.
I'm late, but I'm here right nowThough I used to be romanticI forgot somehowTime can make you blindBut I see you nowAs we're laying in the darknessDid I wait too longTo turn the lights back on?
