פוסט של שינוי. חגיגה מאוחרת של שנתיים לבלוג, תחילת החורף, וניצוצות של הבנה.
וסתם כך הפכת לעוד בחור. 
עוד בחור שלא אראה יותר, שלא אביט עמוק בעיניו
ואקווה לראות אותי שם.
עוד בחור שלא אחבק יותר ולא אגיד לו כמה התגעגעתי.
עוד בחור שלא אזכה לחלום על עתיד איתו ולראות את
ילדיי ממנו.
עוד בחור שהתקווה לאהוב נמוגה יחד איתו, כאילו כלום.
עוד בחור שחשבתי שהפעם לא יוותר עליי, בגלל פחדים.
עוד בחור שיקרא את המילים שלי רק כאן, מרחוק.
סתם כך.
>>
הסתכלתי על המטוס מעליי, שעוזב את הארץ ואני בתוך הים. ולראשונה בחיי-
אני רוצה להיות איפה שאני נמצאת.
אחרי כמה חודשים של מועקה יצאתי מדירה שהייתה אמורה להיות דירת חלומותיי. סגרתי פרק של הבנות קשות על החיים, והמון חשבון נפש עם עצמי. גם במבט לאחור. ותהיתי, שוב, מתי אלמד לתהות על טיבם האמיתי של אנשים ולא להיות תמימה ולסמוך על נחמדוּת שטחית ומזוייפת.
הבנתי לבד שזו תקופה שתשנה אותי לנצח. לא עוד בריחות מהמציאות אלא זמן התמודדות. הבנתי שהמון שנים חייתי לפי מה שנעים לי ולא מה שנכון לי והגיע הזמן להתמודד, ואז התחיל הלחץ. המון לחץ. פתאום מחשבות על העתיד, שינויים ולתכנן קדימה וכל זה מפחיד נורא. מחשבות של מבוגרים.
הכל פה מרגיש בראשיתי. העצים, האוויר,החיות שמתקיימות אחת לצד השנייה בכזו הרמוניה. האור מאיר בעדינות על כל דבר שהיקום נתן פה, ויש אווירת קדושה שמרחפת. השקט בראש מחדד את החושים האחרים והזמן כאן נדמה כאילו עצר מלכת.
אני מגיעה לכאן, למקום בו אתה ישן לתמיד. מרוקנת מאוכל, שתייה ומחשבות. מבקשת סליחה. עכשיו הראש צלול יותר, המחשבות בהירות. יש משהו בצום שמחדד את השכל ואפשר לראות פתאום.
הריח שלך עוד באוויר כאן, בין האורנים. ואצלי זה חזק באף יותר מתמיד. עכשיו אתה חלק מהטבע וכאן זה ברור יותר. הכל מתמזג כאן כמו שדברים אמורים להיות, ולהתקיים זה לצד זה. המקום היפה הזה, עם רעש חרישי של הרוח בעצים והאור שחודר ביניהם. המקום שכל כך אהבתַ. אני מתגעגעת.
היום אני כבר יודעת שכנראה היה עדיף ככה, אבל זה הטריד אותי חודשים. התמונה האחרונה שלך לא עזבה את הראש שלי. מקווה שטוב לך במקום שבו אתה נמצא. אצלי אתה תמיד בלב.
לימדת אותי המון על עצמי ועל החיים ודרכך התבגרתי עוד קצת. הזמן לא השכיח אבל הוא מקהה את הכאב עוד קצת. ונשארת רק האהבה האין סופית בלב שלי.
עוד שינוי שתמיד משמח ומפיח בי חיים חדשים זה החורף. קצת קשה לו הפעם, כמו שגם לי אולי, אבל אני ממתינה בסבלנות. האור, האוויר, הבגדים כמובן. השכבות האהובות שכל כך התגעגעתי אליהן כל הקיץ, שנדמה שנמשך לנצח.
כל הבגדים, העגילים והנעליים מהאוסף של אולגה מרון, שמלקטת פריטים ייחודיים ויפהפיים ממעצבים ומותגים בכל העולם ומוכרת אותם ב- We Must Shop, שתי חנויות מדהימות שלה בתל אביב. צילם אותי במלא כישרון, מהרחפן ומהאדמה- דרור בן נפתלי.
<<
הרבה זמן כבר אני תוהה אם עשיתי החלטות טובות. בחיים, בעבודה, כל השינויים שקרו בחודשים האחרונים וההחלטות שאני עוד עומדת לעשות. הכל מרגיש הרה גורל ומפחיד נורא. ההתמודדות עם השינויים מעמידה מראה מפחידה מול הפנים ומראה לי איזה אדם אני. ולפעמים זה רחוק ממה שחשבתי על עצמי.
אני רק מקווה שהאינטואיציה שלי עוד תראה לי את הדרך הנכונה.
