פוסט עצוב שמח על אהבה
יוצא לי לא פעם להישאב להרהורים בטיול לילי בעיר. היא גדולה, אז קל להיבלע. הבניינים עוטפים אותי והאנשים זרים לי, אז אני מרגישה חופשייה להיות אני. וסתם להרהר לי. לא צריכה להיות נחמדה כי אני לא מכירה אף אחד. זה נחמד ובלילה יש מין שקט כזה, שקט שהוא כמעט מדיטטיבי.
..קשה לי לעיכול כל הרעיון. שלא תבין- מאוד מפרגנת. ושמחה שמצאת את האחת, אתה באמת נראה שלם ומאוהב. אני פשוט לא חשבתי שכך ייגמר הסיפור.
משום מה היה לי רעיון אחר בראש. אנחנו היינו, ואני הייתי ילדה ולא ככ הבנתי מה אני רוצה מהחיים שלי.. אבל עם השנים חשבתי טיפה אחרת. שאולי כמוך יש באמת רק אחד. אפילו אחרי כל מה שעברנו- אחרי בני הזוג שלי, אחרי כל אחת מהחברות שלך- חזרנו אחד לזרועות השנייה להתנחם. וזה תמיד הרגיש נכון.
אני הייתי בטוחה שאנחנו נסיים יחד, באושר ועושר, צחוק, מוסיקה, טיולים וכאבים.. והנה אני כאן. נפרדת לנצח.
אתה בטח לא ידעת כלום מזה.. אבל אצלי אתה תמיד בראש. ותמיד תישאר.
<<
ואם כבר בלילות מהורהרים עסקינן.. אז נא להתלבש בהתאם. את הלנג'רי המדהים, מהבלוג של אנדי המגניבה. ואת התיק המושלם עד כדי כאב, שהוא ייצור ממש מקומי מהעיר, של טל נחום מהסטודיו LU71.
וכמובן אם כבר לתור את העיר בלילות- אז שיהיה בסטייל. מבית שני לקס. אחד העיצובים האהובים עלי.
>>
כראוי לפוסט אפלולי, לא ניתן אלא לחתום באחד השירים האהובים עלי, באווירת האייטיז המחתרתי. רווי כאב ועצב, אך מולחן בצורה שמחה וקונטרסטית.. כך היא הרי האהבה לא?..
