פורטוגל דרך פריז – חלק ב

את פריז עזבתי כמו שעוזבים חברה טובה. בידיעה שנתראה בקרוב, עם המון אהבה. אבל כלום לא הכין אותי לנחיתה בליסבון.. פוסט המשך למסעותיי באירופה.

"איפה שנגמרת האדמה ומתחיל הים"

המשפט היפהפה של לואיש דה קמואש, המשורר הלאומי של ליסבון, במילותיו על קאבו דה רוקה בפורטוגל. המגדלור העוצמתי בנקודה המערבית ביותר, קצה קיצה של אירופה היבשתית.

*

אתמול התעוררתי בחמש בבוקר. האינטואיציה העירה אותי. אומרים שצריך להקשיב לה ולא לנסות לכסות עם כל מיני אלמנטים מסיחי דעת. ואני עושה את זה לאחרונה. אז היא חזקה ממני, משתלטת על הגוף, מעירה אותי ולא נותנת לי להרדם חזרה. עד שאגיע להבנות ולהחלטות. עד שאתן לה מנוח.
מרגישה קצת כמו המגדלור בקצה ההר, תלויה לכאן ולכאן, מנסה להחליט אם אני שייכת לאדמה או לים, מנסה לשייט בין לבין אבל יודעת שלבסוף אצטרך להחליט.

 

<<

 

נוחתת בליסבון. היא כמו שום עיר שהכרתי בעבר, וכמו שילוב של כל כך הרבה מקומות שחלפתי בהם. הצבעוניות, השמחה ברחובות. הרגשתי כאילו אני שוב בבואנוס איירס; השפה והחום של האנשים, אך פתאום אני ביוון; הרחובות הצרים שמובילים לים, ופתאום אני בברצלונה, עם המוזיקה ברחובות, האוכל המדהים והשפע הצבעוני!

האוכל והקינוחים! כשהפשטיי דה בלם המקומי הוא כמובן המאפה השולט והאלוהי בטעם.. ואני מגיעה מפריז, התחרות ממש צמודה. הכיכרות הבלתי נגמרות, ההיסטוריה והתרבות שעוטפת אותך מכל עבר כשאתה מטייל ברחובות העיר.  לכל כיכר יש במרכזה עמוד ניצחון או סוס שעליו דמות אחרת מהיסטוריה של מאות שנים אחורה מהעיר המדהימה הזו, גיבור שנחרט לנצח בזיכרון הלאומי ומייצג תקופה אחרת, עוד דמות חשובה ששחררה את העיר או נלחמה למענה, שבזכותה אנחנו נמצאים בה כיום.

שיטוטים ראשונים בעיר לא הצליחו למחוק ממני את החיוך שהסתובבתי איתו. הכל זול יותר, נגיש. והכחול של הים מכל עבר. האוויר נפתח לפתע, והכל עוטף אותך מכל הכיוונים; השפה השונה, הצבעים והשמחה. דיסוננס ישיר וכל כך לא צפוי לפריז הקסומה, האפרורית והאלגנטית. מאופקת ומלאת פאסון לעומת ליסבון המשוחררת, הצעקנית וחסרת הבושה. אפילו האוכל, בתי הקפה והמסעדות! כמה צבע ועושר בעיניים. הרצפות המצוירות בכל רחבי העיר; כמו פסיפס עתיק בכנסייה. הסמטאות המפותלות, העליות הבלתי נגמרות והחשמליות הצהובות והאדומות שממלאות את הלב באושר. מרגיש כמו משהו מהילדות, זיכרון של פעם שמתחבר עם המודרניות ללא הרף.

בהמשך החלטתי לטייל צפונה יותר ברחבי העיר; לאזור המודרני יותר של לסבון, אזור המעמד הגבוה והבנייה החדשה. וכך הגעתי לגשר ואסקו דה גאמה.  או גשר ואשקו דה גאמה (בפורטוגזית: Ponte Vasco da Gama) הוא גשר מיתרים החוצה את נהר הטז'ו ומקשר בין צפונה של העיר ליסבון לבין אזור אלקושטה בפורטוגל. הגשר, שנחנך ב-1998, הוא הארוך ביותר באירופה ואורכו הכולל, 17.185 קילומטרים, כולל 11.5 קילומטרים על עמודים ו-4.8 קילומטרים של גשר מיתרים.

הגשר, הנקרא על שם מגלה הארצות ואסקו דה גאמה, הושלם ביובל ה-500 לגילוי המעבר הימי סביב כף התקווה הטובה המאפשר מסע ימי בין אירופה להודו. את החוויה החלטתי לעבור בצורה הכי מלאה שיש, ולראות כבר על הדרך את כל העיר, ועליתי למגדל. מגדל ואשקו דה גאמה, נמצא ממש על הנמל ומשקיף על כל העיר! וכך רואים את הגשר במלואו לכל 17 הקילומטרים שלו. כשמגיעים למעלה במעלית, קומה אחת, בגובה של 145 מטרים, ישנו חלון פנורמי 360 מעלות, שדרכו ניתן לראות את כל הנוף המרהיב, ובר כמובן, שנוכל לשתות איזה יין על הדרך..

ביום השני שלי בעיר שמתי פעמיי אל מחוץ לעיר, לטיול יומי לראות עוד קצת מפורטוגל היפהפייה. התחלתי בקאבו דה רוקה, המגדלור היפהפה שכתבתי עליו בהתחלה, ושוכן בנקודה המערבית ביותר של אירופה היבשתית. מיותר לציין שהנוף עוצר נשימה והאוויר פשוט נפתח לפתע מול המרחבים העצומים של האוקיינוס האטלנטי.

לאחר מכן המשכתי לקשקאיש. קשקאיש הייתה כפר דייגים עד שנת 1364 בה ניתן לה מעמד של עיר. נראה שבתקופה זו גם נבנתה הטירה של קשקאיש. הפיכתה של קשקאיש לאתר תיירות ואזור מגורים יוקרתי החלה ב-1879 כאשר לואיש מלך פורטוגל בנה בה את ארמון הקיץ שלו. אז כיום היא נחשבת לפרבר יוקרתי ועיירת קיץ לרבים מתושבי פורטוגל. התחלנו במצפה היפהפה בקצה ההר, קצת מחוץ לעיר, תצפית לעבר מגדלור הבית של סנטה מריה. מראה עוצר נשימה.

בהמשך עשינו סיבוב בעיר עצמה. קשקאיש באמת מתוקה כל כך. עיירת חוף מלאה בקונדיטוריות משובחות ומסעדות מצויינות. הנמל עם מראה הסירות והרחובות הצרים שוב זרק אותי בחלקו לקאטבה הקסומה בויאטנם וגם ליוון האהובה. כמו לחזור בזמן, נוף שובה לב. נוסטלגי ורומנטי.

בסוף הסיבוב הכיפי שמילא אותי באוויר ים, המשכנו לנקודה האחרונה בטיול; סינטרה ההררית והיפה. סינטרה היא עיר שידועה בהיסטוריה העשירה שלה ובצבעוניות המסחררת שלה. שטחה מגיעה רשמית עד קאבו דה רוקה והיא מפורסת בשלל ארמונותיה, המנזרים שבה והמצודות העתיקות. בשל קוצר הזמן, החלטתי לראות את החשוב והגדול מבין הארמונות שלה- ארמון פנה. שהוא הארמון הלאומי שלה. הארמון עומד בקצה ההר הכי גבוה בשטחה של סינטרה ולו היסטוריה רצופת מלחמות, כיבושים וסיפורים רומנטיים. הוא בנוי מכל כך הרבה סגנונות ארכיטקטוניים, אמונות מיתולוגיות, צבעים ושילובים אומנותיים, שבסופו של דבר מזכיר דווקא ארמון מצוייר בדיסני לנד.

הארמון נבנה על ידי המלך ג'ון השני ב- 1493, בעצם מיד לאחר גירוש ספרד. במאה ה- 18 הוא נפגע חזק מאוד מברק, אבל הייתה זו רעידת האדמה הגדולה וההרסנית בליסבון ב- 1755 שגמרה אותו לחלוטין. הוא היה הרוס במשך עשורים שלמים, עד אשר הגיע המלך פרדיננד השני והחליט לשפץ גם את הארמון וגם את המבצר היפהפה אשר למולו, בשנת 1838. את הארמון הוא הפך לבית הקיץ שלו ושל אשתו הראשונה, ולאחר מכן השנייה. בארמון 17 חדרים ואולמות, ויש בו 4 קומות עוצרות נשימה של אלמנטים עתיקים, ציורי שמן מפוארים ועושר בלתי יתואר.

הסיור בחדרים, המסדרונות, האולמות והמרפסות היה עוצר נשימה. לא ראיתי כל כך הרבה עושר יפהפה הרבה זמן, ממש ניתן להרגיש איך הם חיו שם, בני המלוכה. כמו לסייר בסט של סרט או סדרה תקופתיים. הכל חי מולך, כאילו ישנו שם כרגע וסיימו לאכול באולם ארוחת בוקר מלכותית. לא להאמין איך הכל נשמר בדיוק כמו ביום שעזבו שם. והנוף מהמרפסות.. אל ההרים והאוקיינוס האטלנטי. פשוט מהמם.

אחרי הסיבוב הפלאי והיפהפה בארמון פנה, נסענו קצת לטייל בסינטרה. העיר השוקקת, תיירותית, צבעונית והמקסימה הזו ממש עשתה לי טוב על הלב. בתי הקפה הקטנים, המסעדות, העליות והרחובות המצויירים, וכמובן הנוף לים, שאין דבר יותר מפעים מזה, תמיד.

חזרתי לליסבון לכמה ימי פינוק אחרונים, מאוהבת לחלוטין ובטוחה שאחזור שוב. בכל עונה; בחורף ושוב בסתיו. להמשיך ולחקור את העיר ומחוצה לה, אזורים שאני ממש מחכה לראות כבר. כמובן שלא מיציתי, אבל זה רק נתן לי תיאבון לעוד ממנה.

אפשר לאמר לסיכום שאם פריז גורמת לי לחשבון נפש והתכנסות פנימה, ליסבון בהחלט מאזנת את זה וגורמת לי להתבונן החוצה ולקבל פרופורציות דרך ויזואליה צבעונית עשירה. תודה פורטוגל היפה, אני כמובן עוד אשוב.