איך סוגרים פרק על חייו של אדם? ואיך ניתן לעכל דבר כה עצום? פוסט פרידה מהאיש שהערצתי כל כך. אבא שלי. אב לאין קץ.

 

Femme_aux_Bras_Crois_Picasso

המוות כל כך טוטאלי.
רגע אחד אתה כאן ורגע אחד כבר לא.
רגע אחד עוד נשמת, ואחר כך אתה קר.
קר ורחוק וזה מרגיש כל כך בודד.
אתמול עוד כתבת רשימות על השולחן שלך בחדר,
הכל כאן ומרגיש ממש מוחשי, והיום כבר מבטלים כל מה שעל שמך.
איך ניתן להבין את המשמעות של דבר ככ גדול?
איך ממשיכים הלאה כשהקול שלך עדיין כל כך חזק וחד בראשי?
איך ממשיכים לחיות בלי אבא.

אפילו החלומות שלי כבר התעדכנו למציאות החדשה,
קיוויתי לרגע ששם עוד אוכל להיאחז לעוד קצת, עוד זמן איתך מפעם.
אבל המוח כבר בעתיד, התת מודע רץ קדימה ואין רגע לנוח בין לבין.
בחיים אין תקופות מעבר. הכל חד ומבקש להתמודד עכשיו, ולא כשנוח.
אבל יש עונות לכל דבר, ואני כנראה בחורף, למרות שכל כך חם בחוץ.

<<

מה יקרה איתי עכשיו ואיך ייראו החיים מעתה? סופי שבוע וחגים? כשתכננת הכל לפרטי פרטים לא חשבת על זה, עלינו. איך נתמודד עם אובדנך בתקופות הקשות האלו. רק מקווה שתעזור לנו להתמודד משם, ובעיקר תן לנו כוח.

>>

אז אני עושה לעצמי פוטותרפיה. צילום תמיד הציל אותי. תמונות ישנות וחזרה לילדות. צילומים שלך מהימים האחרונים היה לי קשה מדי לעשות, ניסיתי וזה שבר לי את הלב עוד יותר. העדפתי לזכור אותך ככה, כמו שרצית, חזק ואמיץ ועוטף.

1979

איך כותבים פוסט כשאני יודעת שאתה לא תגיב עליו? לא תפרגן ותאהב. את הכתיבה, את התמונות. אני כמעט יודעת מה תגיד כבר, אבל צריכה לשמוע את זה ממך.
זו התקופה הכחולה שלי אבא. וכמו שאני מכירה אותך היית גוער בי להתנער. די, היית אומר, את צעירה והחיים ממשיכים. אנחנו כאן לנצל כל רגע מהם ועכשיו את מבזבזת זמן על להיות עצובה. תתאפסי על עצמך וקומי. תמשיכי בחיים, תהני מכל רגע ותתחזקי מזה. ואל תפחדי מכלום. את מסוגלת לכל מה שתחליטי שאת רוצה לעשות.
אז תסלח לי, אבל אני צריכה רגע. עוד רגע כדי לעכל שלעולם לא תחזור, כי כשזה ייפול עליי כמו רעם ביום אחד, פתאום, אני מפחדת שאתפרק מזה ואהיה משותקת מעצב ויתמות. כי מי יטפל בי?

היית נוזף בי על הבגדים השחורים, על הדמעות. אהבת את הבגדים המיוחדים והתיקים המגניבים, אתה ידעת להעריך כמוני סטייל ואהבה לאסטתיקה. מבטיחה שתכף אחזור לזה, גם אם רק בשבילך, לפחות בהתחלה.
מגוחך לדבר עליך בלשון עבר, לעולם לא אתרגל לזה. אתה תמיד כאן מבחינתי..
אני פה ואשאר עם החלל. אמלא אותו עם הזמן בכל מה שאתה לימדת אותי. ומבטיחה שאמשיך הלאה. אבל עוד לא.

שבוע של לפני החגים. הכל מרגיש בתקופה הזו לא נורמלי גם ככה.. מה שמדגיש את חוסר ההגיון בהיעדרך, ואולי זה המזל כאן. אם שאר העולם היה מתנהל כהרגלו, בלי קורונה ושגעונות אחרים, זה היה מרגיש הרבה יותר נורא. כי אז לא היו תירוצים. לא היו נקודות בריחה מההתמודדות הבלתי נמנעת.

>>

"שיר, את חייבת להיות בוגרת", אמרת לי. אני חושבת שלעולם לא אשכח את המשפט הזה. בצורה די מוזרה הוא נותן לי כוח עכשיו, בזמנים כאלה, כשאתה כבר אינך. אני רוצה, באמת. אבל זו בקשה ענקית. לא רוצה לאכזב אותך, אבל לא תמיד מצליח לי. מרגישה כמו ילדה קטנה ומפוחדת. איך אפשר להיות בוגרת בסיטואציה כזו קשה לעיכול? ובכל זאת, לא אשכח את העיניים שלך מבקשות את זה ממני, לא רק את קולך.

סוף דבר.

אבא שלי ואני מעולם לא היינו קרובים. לא ידענו לדבר, ורגשית מעולם לא תקשרנו. להיפך, רוב השנים הייתי נפגעת ממנו, מאיך שדיבר אליי ומדברים קטנים שנבעו מחוסר הבנה רגשית ואמפתיה.
בשנים האחרונות, הוא התחיל לראות אותי דרך הפוסטים שלי, וככל שהכתיבה שלי הייתה פתוחה וכנה יותר, כך מצא דרך להתקרב, רגשית, בדרך שלו, ולהביע את רגשותיו בעצמו. הוא הכיר את הלב שלי בסוף. האמיתי. והרגשתי שגם מצא כמה אנחנו דומים בדברים מסויימים תוך כדי כך. וזה עשה לי טוב, הקירבה הזו. דרך הכתיבה והצילום, גם כשזה היה מרחוק. ידעתי שהוא קורא ומבין וזה הרגיש יותר קרוב מאי פעם. ואני אסירת תודה על השנים האלו, שניתנה לשנינו ההזדמנות הנדירה הזו ללמוד קצת אחד על השני ולהכיר באמת.
אחד הדברים שהכי יחסרו לי זה התגובות שלו על הפוסטים שלי. אבל אני מקווה שהוא ימשיך לקרוא ולהכיר את הלב שלי, לא משנה איפה הוא נמצא.

>>

איזה טעם יש לאוכל בלי מלח?
אוהבת אותך לנצח אבא שלי. אמשיך לכתוב לך. לעצמי ולך.

 

 

 

תגובות פייסבוק

תגובות פייסבוק

תגובות

Related Posts

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Latest Stories

Search stories by typing keyword and hit enter to begin searching.