פריז היא תמיד רעיון טוב. אבל מי ידע שליסבון תפתיע כל כך בענק?.. פוסט מחולק וסופר אסקפיסטי על בריחה מהחום ומהסטרס.
נחיתה בפריז, שמרגישה כבר כמו בית בשבע השנים האחרונות. הרחובות המוכרים, בתי הקפה, האוכל האהוב והפינות שובות הלב שכל כך התגעגעתי אליהן.
יש משהו שתמיד שובר לי את הלב בפריז. העגמומיות שבּה, הסיין המפותל והגשרים. הגוונים האפורים שאני כל כך אוהבת ונוגעים אצלי במקומות הכי עמוקים.
העיר הזו שתמיד אני מרגישה בה מאוהבת. משהו אצלה פורט לי על מיתרי הלב בצורה חזקה וכל כך עוצמתית. היא כמו חברוּת נורא עדינה, משהו שברירי שממלא אותך בחמלה ורגש עד לכדי נקודה שאתה לא יודע כמה עוד תוכל להכיל. אבל אתה תמיד רוצה לנסות.
המוסיקה, האייפל, צבע הנהר, האנשים – הכל אפרורי במידה כזו שממלאת אותך בצבעים כה עזים, בדרך שמעלה בי דמעות.
<<
אני תמיד מנסה לחקור את הנפש שלי במקומות נוספים שלה בטיולים האלה, המרחק נותן לי אפשרות למתוח אצלי גבולות מבחינת גילוי עצמי, הפרספקטיבה אחרת מהמציאות והשגרה הרגילים שלי. אני מאתגרת את עצמי בשאלות ובנסיון הסקת מסקנות שאין לי יכולת אליהן בארץ, בגלל השגרה והצמצום שהיא מאפשרת לי. בחו"ל אני מרחיבה את החיפוש העצמי כמעט באופן טבעי. שואלת שאלות עמוקות ונוקבות וגם לפעמים מגיעה להחלטות שאינני מסוגלת להן, או מפחדת מהן בארץ. הצילום תמיד עוזר לי בזה. הוא כמו היכולת לנשום, כשאני לא מסוגלת.
לטיול הזה אני מגיעה תשושה ומובסת. בזמן האחרון שגרת החיים שלי מרגישה כמו מרדף בלתי פוסק אחרי רשימת מטלות שלא נגמרת. בחודשים האחרונים אני מרגישה פחות כמו עצמי. פחות מחוברת אליי, נאמנה לעצמי. הרבה דברים לא מדוייקים לי בחיים כרגע ונסיעה רחוקה תמיד מצליחה לסדר לי קצת את הראש. מבחינת העבודה, העייפות, ההחלטות והבחירות בחיים לאחרונה, גם בהיבט האישי. הכל מרגיש כאילו אני לא בשליטה יותר, כאילו החיים שולטים עליי במעין שלט רחוק, ולא ההיפך. כל העבודה העצמית שאני עושה מרגישה כאילו נתקעה לפתע. לא מתקדמת ואפילו מקבלת רגרסיה הרבה פעמים. וזה מלחיץ ומפחיד. אבל לקחתי הפסקה מהכל ונתתי לעצמי קצת ספייס ומרחק מהחיים. החלטתי שמה שחשוב לי זה אני. לאוורר את הראש, לחזור לעצמי ולהחלטות הגיוניות שלא מגיעות מפחד או מִנוחוּת.
פריז מצליחה לעשות אצלי סדר בראש, כמעט תמיד. גם עכשיו, למרות התשישות הנפשית. המקומות המוכרים והמנחמים. האור היפה והאוויר הרחוק והזר, שתמיד פותח לי את הלב והריאות.
משהו בעיר הזו תמיד מחזיר לי את האמון באהבה, ברומנטיקה. גם לעצמי. סמטאות סאן ז'רמיין, והרחובות היפים כל כך. בתי הקפה הקטנים על המונמרטר או על הגשרים בעיר, כשאוניות עמוסות בתיירים ובזוגות שטות לגדות הנהר וברקע האייפל העצום והיציב, היפהפה. מזכיר לי כמה אני קטנה לעומת כל העוצמה הזו. וחייב להיות עוד. חייב להיות יותר מזה בשבילי. רק להיזכר שאני יכולה לעשות הכל ופשוט להתחיל. אני עדיין יכולה לשנות למי שאני רוצה להיות. עוד לא מאוחר בשבילי.
-"את חייבת לזנוח את התקווה לעבר טוב יותר". אינני מכיר שום משפט קצר אחר בעל משמעות
עמוקה כל כך לתהליך הטיפול- ארווין יאלום בספר "עניין של מוות וחיים".
לאחרונה מרגיש כאילו יש לי שעון מתקתק מעל הראש, הזדמנות אחרונה לעשות דברים שאולי לא אוכל יותר, מישהו שאהיה הכי חשובה בעיניו. הלהיות או לא להיות שלי, הרגע המכריע להחליט החלטות הרות גורל. החלום ושברו שלי, לעשות דברים אבל לא כמו שחלמתי או תכננתי שכך יהיו לי. לא כמו שרציתי. והאם זה יספק אותי או יתאים לי בכלל? האם אני מועמדת ראויה?
לראשונה בחיי, וכהגשמת חלום ישן, צעדתי לתוך בית הקברות אולי החשוב והעתיק בעולם. פר לשז. אולי כחלק ממחשבות גדולות והרות גורל, הזדקקתי להימצא ליד אנשים כל כך גדולים שהשאירו אחריהם חותם עצום בעולם.
הקבר של שופן, של אדית פיאף אהובתי, של אוסקר ווילד, של פרוסט וג'ים מוריסון. הקברים המאוד פשוטים וצנועים ברובם, בהתייחס לכמה גדולים האנשים האלה היו. הדיסוננס מפתיע ומזכיר לי כמה אנחנו רק בני חלוף, קטנים. מלבד העובדה שזה באמת אחד המקומות היפים בפריז, מושקעים ועוצרי נשימה, הרגשתי את העוצמה מרחפת מעליי, מאות של שנים, דורות שלמים של אנשים עצומים שחיו לפניי. מזכיר לי שכולם מסיימים באותו מקום, כולם פה לרגע ומה שחשוב זה הזיכרון, מה אתה משאיר אחריך ואיך אתה נתפס בעיניי אנשים, איך זוכרים אותך ומה השארת להם בעולם הזה.
את פריז עזבתי כמו שעוזבים חברה טובה. בידיעה שנתראה בקרוב, עם המון אהבה. אבל כלום לא הכין אותי לנחיתה בליסבון…
בקרוב מאוד בפרק הבא.
