יצאתי מהבית שלךָ. התקדמתָ לפניי,
בודק בזווית העין מדי פעם אם אני עדיין שם.
היית כל כך אוהב ורומנטי בהודעות.
המהפך שנוצר במציאות טלטל אותי ובלבל.
לא הבנתי איפה הבחור המקסים שהכרתי..
אבל אולי זה הזיוף. אולי רק החיצוניות המדומה
שאתה חי בתוכה.
מנסה להגיע אליך אבל יש קיר.
אתה עסוק בכל דבר סביבך רק לא בך ובזה שלידך.
בחיים בתוך הבועה.
<<
הכל נראה אחרת, פתאום כשהנשימה מתייצבת. אחרי שהגוף נרגע ראיתי הכל. דברים התבהרו לי והכל נכנס לפוקוס. אבל פוקוס שונה ממה שאני מכירה, מין בהירות אחרת. חיים אחרים. שקט ושלווה שלא הכרתי, מלבד הנשימות שלי. שלרגע נראה כאילו נשמעו למרחקים ארוכים מאוד.
מליון סוגים של בעלי חיים, שחיים בשלום, זה לצד זה ואיתי. לבי התמלא שמחה וכל מה שרציתי היה להישאר עם התחושה הזו עוד שעות. יקום שלם שמתקיים במקביל אלינו. יקום מופלא וחסר יומרות, אירוניה או כעס. מלא צבע ואהבה, ובעיקר ללא דיבורים, רק נשימה.
רק צריך לזכור להמשיך לנשום.
פעם, אם היו שואלים אותי את מי הייתי
לוקחת
על סירה ללב ים, הייתי ישר אומרת
שאותךָ.
אבל היום,
כבר לא הייתי בטוחה שתבוא איתי.
או פוחדת שפשוט
תנטוש באמצע.
עם בגד ים יצאתי פעם אל חוף ביום אביב.
שמיכה מבד, עיתון ביד ושמש מסביב.
מצאתי חול פנוי מכל אדם ובהמה,
ואת עצמי פרקדתי בין ים ליבשה.
גלים על פני המים
ושקט של שמים.
חלום אביב עולה,
ואותי הוא ממלא.
דני סנדרסון, לתמוז. "לכבוד הקיץ".
>>
ובאווירת הדגים.. לובשת שמלה של H&M, נעליים של Forever 21, ותיק של קלואה.
צילומים מהדרך ומִים סוף המופלא.
אפילוג
כשסיימתי להסביר לך בטלפון למה זה לא זה,
הרגשתי כאילו אני אומרת לעצמי בקול רם
מה אני מחפשת.
מה אני צריכה, ויודעת שאני רוצה.
ידעתי שיש לי מטרה. וידעתי ששוב פספסתי,
איתך.
אז בכיתי קצת. עליך, עליי. שוב.
כי מתי כבר וכמה אפשר כבר.
ובתוכי ידעתי שהבא יהיה מי שיחזיק אותי
ולא ייתן לי ללכת.
מוקדש לענבל, שותפתי למסע
#דוביגל