העיר הזאת – חלק א'

כמו פאטה מורגנה, אתה חולף על פניי.
כמו רוח רפאים ברחבי העיר.
היא גדולה אבל נדמה שרק שנינו חיים בה.
השנים עוברות, והזמן כאילו קפא. אתה נראה
אותו הדבר, וזה צובט לי בלב.
אני תוהה אם היית אמיתי בכלל, או רק
חזיון תעתועים שהמצאתי.
מעניין אותי מה שלומך אבל אני לא אשאל.
אתה לא רואה אותי, זו רק אני שמבחינה בך
וממשיכה כאילו כלום.

<<

בלילה, ביום. כל כך אוהבת את העיר הזו. ולפעמים כל כך שונאת. כמעט עשור אני כאן, משוטטת בה, מחפשת שקט או רעש. תמיד יש בה הכל. כל כך הרבה פעמים חשבתי לעזוב, אבל משהו לא נותן לי. החיבור, כמו התמכרות למשהו שלא תמיד עושה לי טוב, השאיר אותי פה להמשיך לחקור אותה ולגלות עוד פינות. חשוכות או מוארות. משמחות, עצובות או מעלות זכרונות.
צחוק ובכי, התרוממות נפש או סתם הסתגרות. תמיד אפשר לסמוך על תל אביב שתיתן פיתרון. היא לעסה אותי וירקה אותי כל כך הרבה פעמים. ושוב לחכה אותי. לפעמים חשבתי שלא נשאר ממני כלום ואז שוב מצאתי גבעות חדשות לכבוש בה, וכך מצאתי שוב את עצמי. מחדש.

עברתי פה הכל. והכל נשאר איתי בלב. גם כשאעזוב, יום אחד.

>>
צילום רחוב זה ז'אנר שסיקרן אותי מאז ומעולם. עקרון הרגע המכריע, שעליו חתום אנרי קרטייה-ברסון הצלם המשפיע ומחלוצי הז'אנר, הוא אחד הדברים המרתקים ביותר בצילום. תפיסת הרגע, המקריות שמשולבת יחד עם הרחוב – המבנים, הטבע והסביבה הקיימת בקומפוזיציה אחת מושלמת. השילוב עם האור כמובן, שימוש בצללים ובסרט הצילום הנכון.

עקרון הרגע המכריע התפתח אומנם באמצע המאה ה-20, אבל החל בצילום רחוב המסורתי הרבה קודם לכן עם יוג'ין אטג'ה, צלם צרפתי שהחל את דרכו בצילום כבר ב- 1888 בפריז. אטז'ה צילם במצלמת עץ, שהייתה מעין קופסא, כמו הקמרה-אובסקורה, בעלת פורמט גדול עם עדשה לינארית על פלטות זכוכית. האימג'ים נחשפו ופותחו כפלטות זכוכית יבשות בהדפס מגע בגודל 18X24. החשיפות היו צריכות להיות ארוכות יותר מן הסתם וכל התהליך מסורבל יותר. אבל הרבה השתנה והתפתח לאורך השנים, וכאשר הופיעה מצלמת ה- 35 מ"מ עם נגטיבים שניתן לפתח בחדר חושך רגיל ובתהליך מקוצר יותר, גם העבודה הטכנית והמצלמות נעשו משוכללות יותר והצילום עשה טרנספורמציה מכלי עזר לציירים בעיקר (בתקופת דאגר, 1833) לאומנות בפני עצמה שגבולות השימוש בה היו אין סופיים. השימוש במצלמת רפלקס של 35 מ"מ עם עדשה רחבה שימש צלמי רחוב, צלמי עיתונות ופתאום הצילום הפך למשלח-יד לכל דבר.

גם בארץ, עושה את זה כבר שנים הצלם אלכס ליבק. דרך צילום הרחוב הישיר, שאיננו מבויים, הוא מראה את המציאות הישראלית ישר בפנים ללא מסיכות או התנצלויות.

<<
קצת צילומי רחוב שלי..

>>

בובי וואמק אמר בצדק:
You can find it all in the street..

חלק ב' של הפוסט בשבוע הבא. Stay tuned